נתחיל מהסוף: לאחר ששה ימים של הפגנות שהלכו והתעצמו, דווקא אתמול, היום השביעי להפגנות היה נראה שלוו ורגוע. האיראנים אף התגאו כי הם "השתלטו על המרד". ולא רק זאת, היום הזה הסתמן כיום של שינוי מגמה כאשר אלפי אזרחים התומכים במשטר האיסלמיסטי לקחו את המושכות לידיהם ויצאו בהפגנות גדולות – בדיוק במסלול של הפגנות הנגד – בארבע ערים שונות ברחבי איראן הגדולה.

אז במה זה שונה מההפגנות ב-2009 ו-2011, למה בעצם הכל החל, האם מישהו עומד מאחרי המהומות, מי היורש המסתמן, מי המרוויחים ומה יהיה בסוף?

איראן היא בין 20 המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. מקום 17 ליתר דיוק. אמנם מספר תושביה לא דומה לסין, ארה"ב, אינדונזיה או אפילו אתיופיה, אבל היא מאכלסת בתוכה לא פחות מ-80 מיליון בני אדם, כלומר פי עשרה מישראל. בהשוואה לאירופה למשל, היא דומה לגרמניה המחזיקה בתואר המדינה המאוכלסת ביותר באיחוד האירופי. מתוכם אותם מיליונים רבים, לא פחות מ-35 מיליון תושבים חיים מתחת לקו העוני.

האיראנים ידעו עד כה להקריב מעצמם לטובת מדינתם וסבלו בשקט שנים של סנקציות וחרמות, אבל כאשר הם רואים שכספים רבים מתחילים להיכנס למדינה בשל הסכם הגרעין (הגרוע, יש לומר) שהנהגתם חתמה עם אובמה והמעצמות, ולמרות זאת מצבם לא משתפר, הם החליטו לעשות חושבים. בתחתית רשימת התושבים העניים, מצויים קרוב לעשרה מיליון מובטלים שרוצים מאוד לצאת ולעבוד אבל הממשל מעדיף להשקיע את כספו בפיתוח טרור במקום בפיתוח מקומות עבודה.

ההבדל בין ההפגנות כיום להפגנות ב-2009 ו-2011 היא זהות המפגינים. זהו הבדל משמעותי. ב-2009 יצאו המונים לרחובות בעקבות זיופים בבחירות. המפגינים שהיו בעיקר חילונים ובורגנים רצו לשנות את המשטר באיראן על ידי בחירות אך הם נכשלו. ב-2011 היה מי שדאג לייבא את ההפגנות הסוערות שהיו בעולם הערבי בניסיון להכניס את 'האביב הערבי' גם למדינה המסוגרת ולהביא למהפכה שלטונית. ב-2011 הם נכשלו בגלל ההתעלמות הבוטה והמכוערת של אובמה מרחשי לבם של מיליוני איראניים כיוון שהוא לא רצה לטרפד את הסכם הגרעין עם איראן שאליו חתר, תוך שהוא רומס את כולם בדרכו לפרס הנובל (הנושא הזה שווה התייחסות רצינית בפני עצמה). גם אז היו אלו בעיקר חילונים ובני המעמד העליון. הפעם מדובר באנשים הפשוטים, בהמון העם. ההבדל עצום כי לאנשים הפשוטים האלו אין מה להפסיד. שלא כמו בני המעמד העליון שצריכים לבחור בין חיים נוחים לבין בתי כלא תת-אנושיים, אצל האוכלוסיה עצמה היום-יום הקשה הוא תת-אנושי בפני עצמו. מבחינתם זה הבדל בין חיים ומוות ולא הבדל בין נוחות לחוסר נוחות.

איך שלא נסתכל על זה, ברור שלמרות זאת יש מי שמארגן את ההפגנות, מממן את האחראים להם או את חלקם ונהנה מכל הסיפור. אלו הן בראש ובראשונה סעודיה – היריבה הסונית הראשית של איראן המכהנת כמובילת הקו השיעי. לסעודים, שבשנה האחרונה שברו את הכלים בנושאים רבים (כולל ישראל, וגם על כך בעז"ה בהזדמנות אחרת), נמאס מכך שאיראן חותרת תחת ממשלות סוניות ויוצרת אי-שקט בכל מקום, והם החליו לייבא את הקרקע הבוערת לארצם של האייתולות עצמם. אם משטר הרשע השיעי ייפול, הן יינשמו לרווחה כיוון שעד אז הם נתונים לסכנות רבות מצד האיראנים, כמו: אי-שקט מלאכותי, ירי טילים ופיגועים שונים על ידי כוחות פרוקסי איראניים, ובראש ובראשונה פצצת אטום איראנית, שהאיראנים ממשיכים לצחוק כל הדרך אליה. מהסיבה הזו גם ישראל וגם ארה"ב נהנות מאוד מההצגה שמתרחשת בחוצות הערים האיראניות. אני מהמר שלא יקדם היום בא נשמע על הוצאת חלק מהמפגינים הראשיים להורג, בעוון ריגול לטובת ישראל.

ומי האופציה?
בפעם הבאה שתשמעו על ההפגנות באיראן, תזכרו את השם הזה: מרים רג'אבי.
היא סמל האופוזיציה וההתנגדות למשטר האייתולות והמועמדת להנהגת איראן במידה וההפיכה תצליח.
רג'אבי מתגוררת בפריז (כמו חומייני לפני ההפיכה ב-1979) ומאובטחת בכבדות על ידי המשטרה והמשטרה החשאית. מאות מפגינים נושאים שלטים עם שמה והיא מאחדת מאחריה הן את האיסלמיסטים והן את הרפורמיסטים. בעברה היא נראתה מצטלמת בידידות עם אבו-מאזן אבל גם אם היא לא אוהבת ישראל, היא לא תפעל לכאורה להשמדתה.

לקראת מה אנו הולכים?
אנו נמצאים ברגעים הקריטיים והמשמעותיים ביותר של ההפגנות האלו. בזהירות רבה אפשר לומר כי היממה הקרובה תכריע האם הולכים להפיכה או לרגיעה.

ההפגנות עד כה היו בסימן של התעצמות, עד שהן נבלמו היום. אם ההפגנות יתחדשו ויימשכו כבר לא יהיה מה שיעצור אותן, ואז כל מקרה של הרג מפגין יכול להיות הזרז שייתפש כסמל המחאה שיוציא מיליונים לרחובות. מיליונים שיושבים על הגדר – רוצים להפגין אך חוששים, לעשות זאת.

מאידך, אם משמרות המהפכה יתעשתו, מה שנראה שכבר החל לקרות, ואף ימהרו לעצור אלפים תוך שעשרות מהם יובאו למשפט זריז ויוצאו להורג בפני כל, אזי נראה את האיראנים ממשיכים להתכנס בתוך עצמם ולסבול עד לפעם הבאה. לכן גם הייתה חשיבות לציוצים של טראמפ ומאוחר יותר גם של אנשי משטרו, בכך שהוא מגבה את העם האיראני. היה בכך רמז למפגינים שיש להם גב ושלא יחששו, לצד רמז לשלטון האיראני כי הוא עלול לתת את הדין אם יעשה מעשה חריג כנגד המפגינים.

כך או כך אם תחפשו סימנים להתעצמות המחאה הזו לעומת העבר, תוכלו למצוא אותה בדמות דיווח של הטלוויזיה הממלכתית האיראנית מאתמול על שישה "מתפרעים" שנהרגו במתקפה על תחנת משטרה בעיר קהדריג'אן, כשניסו כשניסו לגנוב נשק מתחנת המשטרה. זה משהו שלא ראינו ב-2009 ו-2011. סימן נוסף היא הירי שבוצע על ידי מפגין לעבר שוטרים – מה שהביא למותו של אחד מהם. זה מצביע שלהתקוממות עכשיו יש מאפיינים של התקוממות אלימה ושימוש בנשק חם.